פסק-דין בתיק ת"א 5310-08

בהליך זה עותרת התובעת לקבלת סעד הצהרתי, שיכיר ויקבע כי מדריך הטלפונים המכונה "עומר פון" (להלן:"המדריך"), הינו בכלל "יצירה", כמשמעות מונח זה בחוק זכויות יוצרים התשס"ח - 2007)  (להלן: "החוק")ולכן יש לאסור על הנתבעים להעתיק זכות מוגנת זו.

רקע:

התובעת הינה חברה בע"מ, אשר בבעלותה עסק בשם "ביגפון" להפקה והפצה של מדריכי טלפונים. התובעת מממנת את העסק באמצעות פרסומות השזורות לכל אורכם של מדריכי טלפונים אלה.

בין היתר, אחראית התובעת להפצת מדריך טלפונים ליישובים עומר, מיתר ולהבים, ששמו "עומרפון".

הנתבעת 1 הפעילה ו/אחראית להפעלתו של אתר אינטרנט שכתובתו www.halavyan.co.il (להלן: "האתר"), כאשר נתבע 2 הוא בעל זכויות בנתבעת 1.  האתר הוא מעין מקומון אינטרנטי של היישובים עומר, מיתר ולהבים, בו מתפרסמות כתבות שונות בנושאי אקטואליה, תרבות ועוד. במשך תקופה, כלל האתר גישה ישירה ל"מדריך" באמצעות קישורית.

בהתאם להחלטה מיום 20.6.10 פוצל הדיון, כך שראשית תינתן הכרעה שיפוטית בשאלה האם המדריך הינו מושא לזכות יוצרים.

עיקרי טענות התובעת בתביעתה ובסיכומיה:

התובעת טוענת כי במדריך הושקע מאמץ רב, על מנת לייחד אותו מיתר המדריכים הטלפונים הקיימים בשוק. נטען כי המאמץ הרב שהשקיעה התובעת בעריכת המדריך נשא פרי, ולמדריך יש מוניטין רב, כמדריך מדויק ושימושי, לתושבי האזור.

התובעת מדגישה, כי המדריך מגלם יצירתיות, שכן הוא כולל מידע המוצג באופן חדשני, ואינו מבוסס אך רק על לקט של עובדות ממאגרי מידע שונים הנגישים לכולי עלמא. 

עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי חומר הגלם ששימש אותה לצורך פרסום המדריך, משמש כמידע ראשוני בלבד, אשר בינו לבין המוצר הסופי קיים שוני רב, הבא לידי ביטוי במהימנותו ובמקוריותו של המדריך.

אם לא די בכך, הרי שהתובעת, על פי הטענה,  הקדישה זמן רב ומשאבים רבים לאיסוף וקיבוץ המידע מגורמים רלוונטיים שונים, כדוגמת בתי-ספר, בתי עסק ומועצות מקומיות. איסוף המידע ממקורות שונים, אינו פעולה של מה בכך. אין המדובר בפעולה טכנית של העתקת מספרי טלפון מתוך דפי נייר, כפי שעשוי להשתמע. נטען כי בתחילת הדרך, טרם פרסומו של המדריך, סירבו ראשי מועצות מקומיות לתת כתף לעשייה, הואיל ונכון לאותה עת הם טרם הטמיעו את הפוטנציאל הרב הגלום בו וגם לאחר שהואילו בטובם לתת הסכמתם לאיסוף המידע, היה על התובעת לכתת רגליה בין המזכירויות השונות בניסיון להניע אותם לשיתוף פעולה.

התובעת טענה כי שכרה שירותיהם של תלמידי בית-ספר על מנת שאלה יסייעו בידה  באיסוף החומר ובסידורו.

לאחר שלב איסוף המידע, הגיע שלב הוידוא והבידוק. כך למשל לטענת התובעת, הניירות שהגיעו לידיה לא תמיד היו מעודכנים ורלוונטיים. ולכן היה על התובעת להתקשר למספרי הטלפון, על-מנת לוודא את אמיתותם. במידה ואותרו מספרי טלפון לא עדכניים, פעלה התובעת לאתר את מספר הטלפון הנכון. צויין כי שלב הוידוא והבידוק הוא שלב מתמשך ורצוף, הנוהג גם לאחר  סגירת הגיליון. הכל על מנת לשמור על מערכת אמינה, מקצועית, עדכנית  ומשומנת היטב.

לדידה של התובעת, משגובש מידע מקיף ואמין, נערך המדריך בצורה חדשנית, כך שאופן הצגת המידע בו שונה מהמקובל במדריכי טלפון אחרים. 

התובעת סבורה,  כי המסקנה המתבקשת מכל הנטען לעיל היא כי המדריך מוגן בזכות יוצרים, מכח החוק.

עיקרי טענות הנתבעים:

בפתח טיעוניהם טוענים הנתבעים,  כי בינם ובין התובעת אין כל יריבות, ולו בשל העובדה ש"המדריך" אינו בגדר "יצירה" החוסה תחת הגדרת "זכות יוצרים". לדידם, מדריך טלפונים אינו בגדר יצירה מקורית, ספרותית, אמנותית או דרמטית וככזה, הוא אינו בר-הגנה על פי החוק.

הנתבעים טוענים כי המדריך נעדר דרישה ל"מקוריות", כפי שהתפתחה בפסיקה, שעל פיה ניתן לקבוע האם הביטוי הינו מוגן אם לאו.